חיבור לילד הפנימי באמצעות מוח ימין

חיבור לילד הפנימי באמצעות מוח ימין

ילדים הם תמיד יצירתיים. האכסיומה הזו מתייחסת לילדים בכל דת, לאום ומצב סוציו-אקונומי. הם מבטאים באופן ספונטני כל מה שעולה מתוכם, בזמן אמת, מבלי לחשוב איך הם יראו ומה יחשבו עליהם. האש הפנימית שלהם בוערת במלוא עוצמתה והם מונעים על ידי סקרנות הגילוי, וללא פחד ומחסומים חשיבתיים.

עם הזמן אותם ילדים מתחילים ללמוד את כללי המותר והאסור, ולהכיר יותר את עולם ה"צריך". הלימוד הזה חיוני. זו היכולת לעצור ולחשוב, לתכנן ולהפעיל גם את ההיגיון בכדי להיות יכולים להגן על עצמנו מפני העולם שבחוץ.

הילד החשוף שהיה שם, הולך ונעטף בשכבות הגנה כך שיהיה פחות חשוף ופגיע. מעטפות ההגנות של ההיגיון והחשיבה מתעבות בהדרגה, והופכות לעיתים לחומות עבות. הדגש הוא שאנחנו לעולם לא מאבדים את אותו ילד, הוא ממשיך לחיות בנו. ביטויים שהפכו למטבע לשון כמו "אני מחפשת/ת את עצמי" או "אני בדרך" ממחישים חיפוש חיצוני למשהו שתמיד היה בתוכנו ולעולם יהיה. כשמוקד החיפוש מופנה פנימה, לילד שחי ומתרגש בתוך כל אחד מאתנו, נוצרת מעין הזמנה לאותה דמות יצירתית ואותנטית, לצאת ממקום מחבואה ולחבור לאני הבוגר והשקול לצורך שיתוף פעולה פורה.

אותו עצמי רגשי מגיח בחיי היום יום הבוגרים שלנו, ומבשר לנו על רצונו לצאת לחופשי ולהיות בנוכחות פעילה. בכל פעם שאנחנו מבטאים את רגשותינו בדיוק כמו שהם, ללא מסיכות ומשחקים, זה הילד הפנימי שאפשרנו לו ביטוי חופשי. בכל פעם שאנחנו יוצרים באופן ספונטני מתוך האש הפנימית, נתנו ביטוי לאותו ילד להביא את עצמו, ללא ביקורת ושיפוט.

יחד עם זאת, לעיתים אנחנו בולמים את אותם איתותים רגשיים שעולים מתוכנו מתוך שיקולי הגיון ויוקרה. כשמשהו מעציב אותנו ועולות דמעות שאנחנו חונקים, כי אנשים בוגרים לא בוכים, ובטח שלא ליד אחרים, דיכאנו רגש ספונטני ומשחרר שרצה להתבטא. בכל פעם שקורה לנו דבר נפלא ומתחשק לנו לקפץ על כל המדרגות ולבשר לאדם הראשון שנפגוש, אבל אנחנו בולמים, בכדי שלא להראות מטופשים או בלתי מכובדים, דיכאנו שוב את ביטוי הילד שבנו.

בלימה מתמשכת לאורך זמן מתוך הרגלים, קיבעונות ופחדים, גובה מאתנו מחירים כבדים. השתקת מקור חיות כה חזק בתוכנו, גם אם הדבר נעשה באופן בלתי מודע, דורשת הפעלת כוחות מנוגדים במאמץ גדל והולך. התוצאה היא עייפות ושחיקה שמשפיעים על כל המעגלים שבנו: הרגשי, הפיזי השכלי והאחרים. מכיוון שהילד הפנימי מחובר למערכת הרגשית, לתחושות העצב כמו גם להתרגשות וההתלהבות, התעלמות ממנו מותירה את העולם אפרורי ושכלי ויוצרת מרירות גדלה והולכת. חיבורים בין-אישיים ללא נוכחות הישות הילדית והאותנטית שבנו, הופכים למפגשים מאחורי חומות הגנה. חיבור כזה לא מאפשר מגע אנושי בלתי אמצעי ותקשורת רגשית אמיתית.

ישנן טכניקות שונות לחיבור עם מקור התשוקה הילדי שבנו. בסדנת דרך האמן אני עובדת עם כמה מהן, ואחת המועדפות עלי היא טכניקת היד הלא דומיננטית אותה פיתחה לוצ`יה קפצ`יונה (ספר עבודה שלה בשם "הילד שבך" יצא בעברית בהוצאת אח). קפצ`יונה, תרפיסטית באומנות ויוצרת בתחומים שונים, חלתה במחלה קשה ששיתקה אותה כמעט לחלוטין והוגדרה כחשוכת מרפא. הרפואה הקונוונציונלית לא איתרה את מקור המחלה והטיפולים רק הרעו את מצבה. קפצ`יונה החלה לכתוב ולצייר בעזרת היד הלא דומיננטית, תוך שהיא משכללת כלים מוכרים בעבודה עם מוח ימין, ועם תורת הסימבולים לפי קרל יונג, ואפשרה באמצעותם מפגש עם הילדה הפגועה והזנוחה שבה. היא הבריאה לחלוטין בתוך כמה שבועות, להפתעת רופאיה, והמשיכה לפתח את שיטתה לטכניקה מרתקת לריפוי, חיזוק וביטוי הילד שבנו.

* * *

טכניקת היד הלא דומיננטית מאפשרת חיבור ושיחה בין שתי ההמיספרות שבמוח. ההמיספירה הימנית היא זו שאחראית על תפיסה וויזואלית ומרחבית, על דמיון, יצירתיות ואינטואיטיביות. היא מקושרת עם רמה עמוקה של אינסטינקטים וזיכרונות רגשיים, שכה חשובים לריפוי הילד הפנימי. תיאוריות פסיכולוגיות מתקדמות מצביעות גם על חיבור אפשרי של האונה הימנית עם תת המודע האישי ודרכו עם תת המודע הקולקטיבי, מה שמאפשר חיבור למאגרי מידע רחבים שההגיון חוסם מלהגיע אליהם. בתחילת חיינו אנו פועלים בעיקר מתוך האזור הזה במוח.

ההמיספירה השמאלית מכילה מרכזי שפה השולטים בעיבוד המנטלי והאנליטי. החלק הזה במוח הוא הליניארי והלוגי. כשילדים מתחילים להשתמש בשפה, ובהמשך לכתוב, ללמוד מתמטיקה ותחומים נוספים שדורשים חשיבה תבניתית, הם מתחילים להפעיל יותר ויותר את אותו חלק שמאלי. תפקודי ההמיספירה השמאלית חיוניים לנו לצורך לימוד, ביטוי, התפתחות ואפילו הישרדות בעולם. הבעיה היא שעם השנים, אנחנו נותנים יותר ויותר ביטוי לחלק הזה, תוך הזנחה ברמה כזו או אחרת, של תפקודי מוח ימין.

עבודה עם טכניקת היד הלא דומיננטית מדגישה בעיקר את פיתוח ההמיספירה הימנית, אולם בו זמנית מפעילה גם את החלק השמאלי. עקרון השיטה הוא בעצם איפשור שיחה ותקשורת בין שני חלקי המוח, בין הבוגר והילד, בין הצד השכלי וזה הרגשי, בין הצד הביקורתי והצד המשתעשע, בין ההכרה ותת ההכרה.

* * *
ההתנסות הראשונית שאני מציעה בטכניקת היד הבלתי דומיננטית היא מפגש הכרות עם הילד שבנו. בהמשך ניתן לעבוד עם חלקים מסוימים מתוך עולם הפנימי, כמו זה הפגוע, היצירתי, השמח, הדמות ההורית ואחרים. השיטה משמשת גם לריפוי כאבים פיזיים תוך יצירת שיחה עם האיברים הכואבים, שמספרים לנו מה מסתתר מאחורי הכאב. ההתנסויות האלה מיועדות בעיקר לצורך יצירת מפגש מזמין עם חלקים בתוכנו לצורך ריפוי וחיבור מודע שלהם לחיי היום יום. בהמשך, ניתן ליצור ביד הבלתי דומיננטית בחומרים שונים ומגוונים תוך שאנחנו מאפשרים לצד האינטואיטיבי והספונטני לנבוע מתוכנו.

התהליך מתחיל במדיטציה או הרפיה קצרה שתפקידה ליצור בתוכנו מקום מרגיע ומאפשר. בסוף ההתרגעות הזו, אנחנו מזמינים את הילד או הילדה שחיים בנו, לבוא ולפגוש אותנו. ההזמנה נעשית רק מתוך בקשה פנימית והבטחה שבטוח כאן עבורם, שאנחנו מזמינים אותם מתוך פתיחות ואהבה. בשלב המדיטציה המפגש לא יהיה וויזואלי עדיין. לרוב לא יופיעו תמונות, וגם אם כן, כדאי שלא להתקבע עליהן ולהיות פתוחים לאלה שיתהוו מעצמן בשלב של הציור.

כשתרגישו מוכנים, פיקחו את העיניים וקחו דף ניר (רצוי A3 או דפים גדולים יותר, הילד שבנו לא אוהב להצטמצם). מתוך ערמת צבעים שהכנתם מבעוד מועד, תנו ליד הלא דומיננטית לבחור צבעים בעצמה. רצוי בשלבים הראשונים לעבוד עם צבעים פשוטים כמו גירים צבעוניים, טושים, עפרונות או צבעי שמן פסטל (כדוגמת צבעי פנדה).

זה הזמן שבו נותנים ליד הלא דומיננטית לצייר עבורנו את הילד שנמצא בנו, בדיוק כמו שהוא, ובמקום שהוא נמצא או סגור בו עכשיו. נשמע מוזר, אבל היד יודעת בדיוק איפה אותו ילד/ה נמצאים, והיא תצייר לנו, כמעט מעצמה. הציור עשוי להיות כזה שמראה דמות ילדית, ויכול להיות כזה של חוויה, תחושה, זיכרון או כל דבר אחר. הציור הראשוני בדרך כלל יפגיש אותנו עם חוויה מסוימת שבעקבותיה סגרנו משהו בנו, והכרחנו את הילד להיות הגיוני ולהתבגר עוד קצת. ציורים עתידיים ייקחו בכל פעם למקומות וחוויות אחרים, בדיוק אלה שנהיה מוכנים להתמודד אתם באותו שלב .

הטכניקה עובדת באותה דרך עבור ימניים, שיציירו ביד שמאל, ועבור שמאליים שיציירו ביד ימין. ההבדל היחיד הוא ששמאליים לרוב מתורגלים בשימוש בשתי הידיים, כך שהחוויה הראשונית יכולה להיות טבעית יותר עבורם.

המשך התהליך הוא שיחה כתובה בין שתי ההמיספירות, הימנית והשמאלית. מניחים את הציור של הילד הפנימי מולנו, ועל דף נוסף עוברים לנהל די
אלוג כתוב בין שתי הידיים. היד הדומיננטית, שמייצגת את הבוגר והשכלי שבנו, שואלת, מעבירים את כלי הכתיבה ליד הלא דומיננטית, ונותנים לילד שבנו, שמשתקף מתוך הציור, לענות. השיחה תתקדם תוך שאלות ותשובות, ויתכן שבתוכו יווצרו חילופי תפקידים כך שחלק הילדי ירצה לשאול או לספר בעצמו, גם ללא הכוונה של היד הלא דומיננטית.
* * *
הדיאלוגים שמתפתחים בהתנסות הזו מגיעים למקומות מרתקים. אנשים נזכרים באירועים, וחוויות נשכחים מהילדות. לעיתים עולות תמונות מחדר הלידה, מהרחם, ואפילו קודם לכן שבאימות עם מי שהיה שם מתבררים כמדויקים להפליא. הילד/ה שבתוכנו יודע/ת לספר לנו בדיוק מה הפריע, מה חסר, ומה הרצונות שלא סופקו וגרמו לו/ה להסגר מאחורי ההגנות. החשיבות של המפגש היא בכך שאנחנו נותנים לאותו מקום ילדי לבטא את הצרכים שלו, ותוך כדי כך לרפא את המקומות הפגועים. בדיאלוג נובעים מתוכנו הסברים ברורים ומפורשים איך לאפשר לאותו מקום חי ותוסס לשוב ולהתבטא. הילד תמיד שמח להיחשף שוב, אולם לעיתים הוא מעמיד בפני הבוגר הביקורתי דרישות מפורשות.

חשוב במיוחד שלא להיות שיפוטיים, ויהיו הדברים מוזרים ככל שיהיו. רק מקום של קבלה ופתיחות מאפשר לדברים לנבוע מתוכנו. היד הבלתי דומיננטית יכולה להראות מגושמת ואיטית בתחילת התהליך (לרוב רק בדקות הראשונות). זה טבעי וברור מכיוון שהיא מבטאת חלקים בנו שלא הפעלנו ולא היינו קשובים אליהם שנים רבות. אנשים חוזרים לפעמים לכתוב בשפת ילדות שהם אפילו לא יודעים שהם זוכרים. אצל חלקם מופיעות שגיאות כתיב, ולעיתים, באופן מוזר יותר, אצל מי שסובלים מסוגים של דיסלקציה ויש להם קושי בכתיבה או שגיאות כתיב באופן רגיל, מופיעה כתיבה רהוטה וללא שגיאות דווקא במעבר ליד השניה. אצלי בתחילת התהליך התהפכו האותיות ג` וז` כמו בכתב ראי. חזרתי למחברות של ימי סוף הגן, וראיתי שגם שם עשיתי את אותם היפוכים. כל תופעה, כדאי לתת לה להיות, מתוך פתיחות, וכך אנחנו מאפשרים לאותו צד ילדי ויצירתי לבטא את עצמו, בדיוק כמו שהוא.

אני מנחה את הטכניקה הזו מעל שמונה שנים, ובכל פעם מופתעת מחדש מהעוצמות שבה, ומהחיבורים המרתקים והבהירים שנוצרים דרכה אל העולם הפנימי. בכל שעה ביממה, אנשים מסיימים את התהליך הזה מלאי חיוניות והתרגשות, והתחושות החזקות ממשיכות ללוות ימים רבים אחר כך. אני משווה את ההתנסות הזו לעיסוי של שרירים רדומים במוח. השרירים האלה, שלעיתים היו תפוסים שנים רבות, משתחררים ומתחילים להפעיל אזורים רדומים במוח שמנצל באופן רגיל אחוז זעיר מהיכולות שלו.

אימון מתמשך בהפעלת ההמיספירה הימנית מאפשר לאותו צד יצרי ויצירתי להיות בנוכחות רבה יותר בחיינו. כבוגרים, אנחנו יכולים להשתמש מתוך בחירה במירב היכולות שלנו. יהיו מקרים שבהם נכון יהיה להפעיל את ההגיון, המחשבה ומערכת ההגנות הפנימית. אבל, יהיה לנו גם את חופש הבחירה ליצור מתוך המקום הילדי, היצירתי, המרגיש והמתרגש.

אחד הקלפים היפים בסדרת קלפי הזן טארוט של אושו נקרא תמימות. רואים בו אדם זקן, שמתבונן בהתפעלות וריכוז בגמל שלמה שמונח על כף ידו. ההתפעלות הזו היא החוויה הטבעית של ילדים קטנים, והבחירה הנפלאה שלנו כבוגרים.

מיכל גזית ? מנחת סדנאות דרך האמן, יועצת פסיכו-אסטרולוגית, עיתונאית וכותבת
טל: 03-6476495
מייל: NANA.CO.IL@MICHAL_GAZIT

המאמר מופיע במקור כאן